פסק דין
1.התובעת עבדה אצל הנתבעת במשך כשלושה חודשים וחצי מיום 15.3.12 עד יום 30.6.12, בהיקף משרה חלקי.
2.לאחר סיום עבודתה הוגשה תביעה לבית דין זה, אשר לאחר ישיבת גישור צומצמה לשני נושאים: פיצויי הלנת שכר בגין משכורת חודש יוני 2012, ששולמה לתובעת רק בחודש יוני 2013 וכן פדיון חופשה.
3.הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי שילמה לתובעת את השכר, וביחס לחופשה הנתבעת הודתה בזכאות של 194 ₪ כפדיון חופשה והצ'ק נמסר לתובעת בישיבת הגישור.
4.מעדות התובעת לא ניתן היה לחלץ מהו היקף המשרה שבו עבדה, אם כי התובעת אישרה כי הנתונים בתלושי השכר משקפים את השעות שעבדה ואת שכרה. על יסוד העולה מתלושי השכר, התואם את עדות מנהל הנתבעת כי התובעת עבדה 93 שעות בכל תקופת עבודתה אצל הנתבעת, עולה כי התובעת עבדה בהיקף משרה מצומצם ביותר, פחות מ – 20% משרה (על פי כרטיס הנוכחות לחודש יוני 2012, התובעת עבדה 10 ימי עבודה, ואורך יום עבודה היה כשעתיים; על פי תלושי השכר התובעת עבדה בין 26 ל – 34 שעות בחודש).
5.כאמור, על פי הנתונים העולים מכרטיסי הנוכחות ותלושי השכר, התובעת היא עובדת בשכר שעתי של 50 ₪ לשעה, שעבדה במשך 3.5 חודשים, 93 שעות בסך הכל. כלומר, התובעת עבדה בממוצע 26.5 שעות בחודש והשכר החודשי הממוצע ששולם לתובעת היה 1,325 ₪. בהתאם, חופשה שנתית של 14 ימים קלנדריים, בגין שנת עבודה אחת, מקנה זכאות לדמי חופשה בסך 662.5 ₪. על כן, תקופת עבודה של 3.5 חודשים מקנה זכאות לפדיון חופשה בשיעור יחסי, בסך 193 ₪. מאחר שהנתבעת שילמה לתובעת פדיון חופשה בסך 194 ₪, התובעת אינה זכאית להפרשים נוספים ברכיב זה.
6.מכאן לתביעה לפיצויי הלנת שכר. אין חולק כי בסופו של יום התובעת קיבלה את שכר חודש יוני 2012, שהיה אמור להיות משולם בתחילת חודש יולי 2012, רק בתחילת חודש יוני 2013.
לטענת הנתבעת, צ'ק השכר נשלח לתובעת במועד ורק בדיון האחרון בבית הדין, כאשר התובעת עמדה על כך שלא קיבלה את השכר, בדקה אם הצ'ק נפדה, וכאשר התברר לה שלא נפדה, שלחה צ'ק חדש לתובעת. הנתבעת טענה שמדובר בטעות בתום לב ולא בנסיון להתחמק מתשלום השכר. עוד הלינה הנתבעת על כך שהתובעת לא פנתה אליה ישירות ולא אמרה שהשכר לא שולם, אלא הגישה תביעה לבית הדין.
7.על פי הדין, בית הדין לעבודה מוסמך להפחית את שיעור פיצויי ההלנה על פי שיקול דעתו והנסיבות שהוכחו בפניו (ע"ע (ארצי) 30029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - מימון, ניתן 29.11.00; ע"ע (ארצי) 394/99 המפד"ל, המפלגה הדתית לאומית המזרחי הפועל המזרחי בא"י– אגבריה, ניתן 23.12.03).
8.בהטלת פיצויי הלנה על בית הדין למצוא "את האיזון הנכון שבין גורם ההרתעה לבין הטלת מעמסה בלתי פרופורציונית על המעסיק מאידך. ספק ביחס למגמה זדונית של המעסיק בעיכוב התשלום, צריך להתפרש לקולא, כלומר הנטייה היא לפסוק פיצויי הלנה מופחתים, אך הכל בהתאם לנסיבות". (ע"ע (ארצי) 300215/98 דומוס תעשיית רהיטים בע"מ - בן הלל, 31.5.00).
9.הגנת הנתבעת מבוססת על טענת "טעות כנה". בית הדין הארצי לעבודה פירש את המונח כ"טעות שגם אדם אחר ישוכנע כי עושה הטעות האמין במצב הדברים כפי שנראה לו ופעל לפיו... ולא מן הנמנע הדבר כי 'טעות כנה' תיגרם על ידי רשלנותו של הטועה" (דב"ע לא /5 -2 כהן - עיריית ירושלים, פד"ע ג 169 (1971), ר' גם דב"ע שם/141 -3 מיכאלי - מדינת ישראל, פד"ע יג 146 (1982)).
10.הגם שגרסת הנתבעת אינה נתמכת בראיות, נוכח עדותו המהימנה של מנהל הנתבעת, אני סבורה כי אין זה המקרה לחייב את המעביד בפיצויי הלנה מלאים ויש להפחיתם. מאחר שהצ'ק הנוסף נשלח סמוך לדיון בבית הדין, כאשר זהו המועד הראשון בו הוברר לנתבעת כי למרות עמדתה, התובעת לא קיבלה את הצ'ק שנשלח בעבר ולאחר בדיקה התברר כי אכן לא נפדה, אני סבורה כי יש להפחית את פיצויי ההלנה, כך שישקפו את חלוף הזמן ממועד ביצוע העבודה ועד התשלום בפועל, תוך צמצום למינימום את הפן העונשי שבפיצויי ההלנה.
בנסיבות העניין, בהתחשב בגובה השכר, בעובדה כי מדובר בשכר עבודה, בכך שחלפה כשנה עד שהשכר שולם בפועל וכן בהתחשב ברמות הריבית הנהוגות במשק (ר' למשל הפרסומים ביחס לריבית חשכ"ל), הגעתי למסקנה כי על הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי הלנת שכר בסך 150 ₪.
11.סוף דבר – התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי הלנת שכר בסך 150 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק אם לא ישולם תוך 30 ימים.
לאור התוצאה ומאחר שרק חלק מהתביעה התקבל – כל צד ישא בהוצאותיו.
12.על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות לערער, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 15 ימים מקבלתו.
ניתן היום, ט' כסלו תשע"ד, (12 נובמבר 2013), בהעדר הצדדים.